פסק-דין בתיק ת"ק 007620/02

1.         התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבע ומבטחתו בגין נזקים שנגרמו לרכבה (להלן: " הרכב") בתאונה שארעה ביום 13/4/02. בעת התאונה נהג ברכב משה- בעלה של התובעת( להלן: " משה").

2.         הנתבעים הגישו כתב הגנה והנתבע הגיש תביעה שכנגד בגין הנזקים שנגרמו לרכבו בתאונה הנ"ל.

3.         ביום 22.8.02 התקיים בפני דיון בשתי התביעות. בתום הדיון עתרו שני הצדדים לעיכוב מתן פסה"ד עד לאחר המצאת תיק החקירה במשטרה, ובהמשך עתרה התובעת לדחיית מתן ההחלטה עד לאחר הכרעת הדין בתיק הפלילי שהוגש כנגד הנתבע בבית המשפט לתעבורה.

בחודש מאי 2004 המציאה התובעת לתיק ביהמ"ש את הכרעת הדין ממנה עולה כי הנתבע הורשע בנהיגה בניגוד לאור האדום שדלק ברמזור כיוון נסיעתו ומבלי שאפשר לרכב להשלים את חציית הצומת המרומזרת.

4.         בהתאם להוראות סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971, הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיות לכאורה לאמור בהם אם המורשע: "...הוא בעל דין במשפט האזרחי...".

הכרעת הדין ניתנה, במעמד הנתבע/הנאשם, ביום 14.4.04.

ביום 13.6.04 הודיעה המבטחת כי הנתבע מגיש בימים אלו ערעור על פסק הדין, בנסיבות אלו פסק הדין אינו פסק דין חלוט ועל כן לא ניתן לעשות שימוש בממצאים ולמסקנות שבפסק הדין. יחד עם זאת, אין מניעה מלהתייחס לעדויות הצדדים כפי שהיו בבימ"ש לתעבורה וזאת ככל ראיה אחרת.

בנסיבות העניין, איני מוצא מקום להמתין עד למתן פסק דין בערעור שמוגש על ידי הנתבע וזאת נוכח הזמן הרב שחלף ממועד הגשת התביעה ובהתחשב בזמן נוסף שיחלוף עד שפסק הדין יהיה חלוט.

5.      בנסיבות אלו ולאחר שעיינתי בעדויות הצדדים המצוטטות בפסק הדין, בתיק החקירה במשטרה ובעדויות הצדדים בפני בישיבת יום 22/8/02 - הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

6.      במועד הנ"ל, בשעות הערב, עצר משה את הרכב בנתיב השמאלי וזאת בשל האור האדום שדלק ברמזור כיוון נסיעתו. משה עצר  את הרכב בשדרות  ירושלים כשפניו בכיוון מדרום לצפון מתוך כוונה לפנות מערבה בצומת. לפני הרכב עמדה מכונית שנהגה התכוון אף הוא לפנות שמאלה ולבצע פניית פרסה.
אותה שעה, נהג הנתבע במכוניתו בשד' ירושלים מכיוון צפון לדרום בצומת הרחובות ירושלים-הגבול. כמה עשרות מטרים לפני שהגיע הנתבע לצומת, התחלף לאדום האור ברמזור כיוון נסיעתו. בעקבות זאת, מכונית שנסעה בנתיב שמימין לפני מכונית הנתבע עצרה בצומת, אולם הנתבע המשיך בנסיעה שוטפת ובמהירות.

            בעת שהתחלף לירוק האור ברמזור, כיוון נסיעת משה, החלה המכונית שלפניו לנסוע שמאלה ואף הספיקה לבצע פניית פרסה תוך שהיא מספיקה לעשות זאת בבטחה. משה החל בנסיעה אחרי המכונית ובה בעת הבחינה התובעת במכונית הנתבע המגיעה מימינם, כשהיא חוצה את הצומת במהירות. התובעת ניסתה להזהיר את משה מפני המכונית, אולם אזהרה זו הייתה מאוחרת מדי ושני כלי הרכב התנגשו זה בזה.

            במקביל הבחינה התובעת במכונית העומדת בנתיב הימני, כיוון נסיעת מכונית הנתבע.

            סוף דבר, הגעתי  למסקנה כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, אשר חצה את הצומת בעת שדלק ברמזור האור האדום כיוון נסיעתו.

7.         למסקנה זו הגעתי לאחר שנתתי משקל לסתירה המהותית שבין גרסת הנתבע בעדותו בפני לבין גרסתו בעדותו בביהמ"ש לתעבורה.

בעדותו בפני, טען הנתבע כי: "...15 מטר לפני הרמזור לא היה לפני שום רכב בצומת. כ- 15 מ' לפני הצומת האור האדום התחלף לירוק, המשכתי לנסוע...". וזאת, כאמור, בניגוד לעדותה בפני של התובעת.

בעדותו בביהמ"ש לתעבורה העיד הנתבע: "מימיני היה רכב עומד", ובהמשך העיד כי איננו יודע: "...למה הרכב מימיני לא נכנס יחד איתי לצומת...".

זאת ועוד, אין מחלוקת בין הצדדים כי מכונית שנסעה לפני הרכב ביצעה פניית פרסה, פנייה אשר לגרסת הנתבע התבצעה בניגוד לאור האדום שדלק ברמזור כיוון נסיעת אותה מכונית וכי הרכב נכנס לצומת בעקבות אותו רכב. דהיינו, לטענת הנתבע הן המכונית הנ"ל והן הרכב נכנסו לצומת בניגוד לאור האדום שדלק ברמזור כיוון נסיעתם. גרסה זאת אינה סבירה.

מופע הרמזור תומך אף הוא בסבירות כי התובע הוא זה שחצה את הצומת בניגוד לאור האדום שדלק ברמזור כיוון נסיעתו.